לקראת תום ימי 'בין הזמנים' שיסתיימו בסוף השבוע הקרוב, אתר 'קול חי' מגיש פרויקט סיקור מיוחד שמאיר באור אחר על ה'בין הזמנים' האישי של צמרת אנשי 'קול חי'.

במסגרת הפרויקט נשאלו אנשי 'קול חי' מספר שאלות שהובילו אותם להביא על גבי הכתב את התחושות האישיות של המנוחה ב'בין הזמנים' בחיק המשפחה.

קבלו את ה'בין הזמנים' של הכתב לעניני ערבים וחוץ שלמה ריזל:

"בין הזמנים" עבורי הוא מושג נחמד מהעבר שמעורר גם געגועים.

לשמחתי מחד ולצערי מאידך, מאז היותי בחור ישיבה אני כבר לא מכיר את המושג הזה. העבודה, בפרט התקשורתית היא תובענית ואינה מבדילה בין יום לרעהו.

יחד עם זאת, כאב לילדים ב"ה אני משתדל ש"בין הזמנים" שלהם יראה כמו שצריך להיות ואני משתדל להקדים את בואי הביתה או ל"הגניב" ימים ושעות פה ושם.

חופש הוא הכרחי לכל אדם, בפרט בדור העסוק והלחוץ שלנו.

את החופש שלי אני אוהב לעשות דווקא באיזור פסח או בחגים, אז אני משתדל לעשות "גשרים" ונהנה מהעובדה שאלו הימים הרגועים ביתר מבחינת העבודה החדשותית שכן אלו התקופות היחידות בהם יש תוכניות משפחתיות ופחות חדשותיות והעומס יורד יחסית.

חופש אמיתי עבורי הוא ניתוק. אין שיחות טלפון יוצאות או נכנסות, אין הודעות סמס, ווטצאפ או אימיילים ובעצם אין כלום מלבד שקט, שנותן לי אפשרות להיות עם עצמי ולהקדיש את כל כולי למשפחה.

סיפור? דווקא יש מעניין. והוא גם קשור לניצול הזמן בבין הזמנים.

בתור בחור ישיבה, בעת לימודי בישיבה במילאנו שבאיטליה ניצלתי את ימי חופשת הפורים כדי להגיע לכמה מאות ישראלים שבאו לעשות סקי בהרי האלפים, להניח להם תפילין, לעשות להם סעודת שבת (פורים יצא אז במוצ"ש) וכמובן לקרוא להם מגילה ולזכותם במצוות החג.

מישהו שראה אותי מניח תפילין בחדרי התקשר למשטרה המקומית כי חשד שמדובר בעניין שקשור איכשהו לטרור (רצועות, קופסאות, חזות של אדם מזוקן עם כיפה וכו') ושעה קלה לאחר מכן, כשאני נוסע במרכז העיירה חסמה אותי ניידת משטרה ובאקדחים שלופים נשלפתי מהרכב על ידי ארבעה שוטרים חמושים שערכו עלי בדיקות מעמיקות לעיני עשרות עוברים ושבים.

רק לאחר שעה ארוכה בה עמדתי כשפני אל הקיר וידי מורמות אל-על ולאחר שבדקו את דרכוני מול משטרת הגבולות הם שחררו אותי לדרכי תוך התנצלות מעומק לב. אבל מעז יצא מתוק, ודווקא הסיפור הזה עודד את הישראלים שהיו שם להניח תפילין ולהשתתף בפעילות.